כשפרעה שואל את יעקב אבינו "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ", עונה לו יעקב: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (בראשית מז, ט). על תשובה זו מלמדים אותנו במדרש שני יסודות משלימים: האחד, עד כמה חשוב תמיד להתרכז בטוב ולא בחיסרון. והשני, שאפילו מה שנראה כרע וכצער — מתברר בסופו של דבר כטוב גמור. שני הפרקים שלפנינו מלמדים את שני הפנים הללו, מתוך אותה תשובה עצמה של יעקב אבינו לפרעה.
יעקב אבינו, עמוד הקדושה שבעולם, מגיע למצרים ונפגש עם פרעה, שחז"ל מדמים אותו לעצת יצר הרע. פרעה שואל אותו: "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ?" בעלי התוספות מבארים, שפרעה ראה לפניו אדם עם שיער לבן ומראה זקן ביותר, ולכן שאל אותו לפשר הדבר. עונה לו יעקב: אל תחשוב שאני זקן כל כך — אני בסך הכול בן מאה ושלושים שנה, ומה שאני נראה זקן כל כך, זה משום ש"מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" — עברתי הרבה צרות.
מובא בדעת זקנים מבעלי התוספות מדרש מזעזע: "אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי מִלַּטְתִּיךָ מֵעֵשָׂו וּמִלָּבָן וְהֶחֱזַרְתִּי לְךָ אֶת דִּינָה וְגַם יוֹסֵף, וְאַתָּה מִתְרַעֵם עַל חַיֶּיךָ שֶׁהֵם מְעַט וְרָעִים — חַיֶּיךָ, שֶׁכְּמִנְיַן הַתֵּיבוֹת שֶׁיֵּשׁ מִ'וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה' עַד 'בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם' כָּךְ יֶחְסְרוּ מִשְּׁנוֹתֶיךָ, שֶׁלֹּא תִּחְיֶה כְּחַיֵּי יִצְחָק אָבִיךָ". ובאמת, יצחק חי מאה שמונים שנה, ויעקב לא חי אלא מאה ארבעים ושבע — נחסרו ממנו שלוש עשרה שנה, כמניין המילים בפסוקים אלו. כל מילה של תרעומת — שנת חיים שלמה של בחיר האבות.
מה מלמד אותנו המדרש הזה? הקדוש ברוך הוא טובע בטבעו של אדם להתרכז תמיד בדברים הטובים שהוא מקבל. יהודי צריך לחיות תמיד מתוך רגש שהוא מלא ברכת ה', ולא לתת לחיסרון הנקודתי לכסות על מכלול הטוב שהוא זוכה לו. עצם זה שאדם חי, עצם זה שהוא בריא, עצם זה שיש לו ילדים — כל דבר, קטן כגדול, ראוי להתבוננות ולהודיה, ולא להיחשב מובן מאליו.
רבי ליב חסמן היה אומר משל לאדם שזכה בזכייה עצומה בפיס, ובאותו רגע עצמו הודיעו לו שנשברה לו איזו חפץ קטן. האם ירגיש צער בשעת שמחתו? ודאי שלא — האושר הגדול שנפל בחלקו ממלא את כל ישותו, עד שאין מקום בליבו לצער על דברים קטנים. כך צריך אדם להרגיש בעצם חסד החיים שהעניק לו הקדוש ברוך הוא, עד שהייסורים הקטנים שבדרך אינם תופסים אצלו מקום.
🕯️ מי שהרצתה על הכרת הטוב מתוך מיטת חוליה
מספרת הרבנית לפידות על אישה צעירה שהגיעה פעם להרצאה שלה. פניה היו קורנות ומאירות, אך גופה היה מיוסר עד מאוד, וניכר בבירור על כל גופה כמה סבל היא נושאת. לאורך כל ההרצאה הביטה בה הרבנית לפידות, ולא הבינה כיצד ייתכן שאדם עם גוף כה מיוסר יישא פנים כה קורנות ושמחות. לאחר ההרצאה ניגשה אליה, ואותה אישה אמרה לה: "טוב שניגשת אליי, כי רציתי לבקש ממך משהו. היו לי ארבע משאלות לב. שתיים כבר התקיימו, ורציתי שתעזרי לי בשתי האחרות".
המשאלה הראשונה — לחזור בתשובה, וכבר זכתה לכך. השנייה — להתחתן ולזכות לשלום בית, וגם זו התקיימה. המשאלה השלישית — לאמץ ילד, שכן לא נפקד בילדים משלה. והמשאלה הרביעית — להיות מרצה. שאלה אותה הרבנית לפידות: על מה תרצי להרצות? השיבה: על הכרת הטוב. איך ייתכן שאנשים בריאים בגופם, מתפקדים לחלוטין, יש להם תלונות, בעוד שהיא, על אף כל היסורים, מלאה שמחה והכרת הטוב? ואמנם, אותה אישה הייתה מרצה במחלקות הקשות ביותר בבתי החולים, בפני החולים במצב הקשה ביותר, דווקא על הכרת הטוב. וכך כתבה שורות מהרצאותיה: "תודה רבה לך ה' על עיניים רואות, תודה על בריאות ועל רגליים נוסעות, תודה על חיים, על ילדים ועל ילדות, תודה על בית שעזרת לבנות, תודה על הרשות והיכולת לעשות מעשים טובים, ותודה על הזכות ללמד וללמוד".
עצם זה שאדם חי, אומרים חז"ל, ראוי שימלא אותו בהודיה שלמה לבורא עולם: "וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה". לא רק המאושרים צריכים להודות — כל החי צריך להודות על עצם מתנת החיים. זה מה שאנו לומדים מתביעתו של יעקב אבינו: שהאדם צריך לחיות תמיד פנים מדושני עונג, פנים קורנות אושר, מתוך התבוננות מתמדת בטוב שקיבל, ולא רק בחיסרון.
קושיה: על אותו מדרש עצמו, המובא בדעת זקנים מבעלי התוספות, ניתן לשאול קושיה עמוקה יותר: הרי סבלו של יעקב אבינו לא היה דמיוני. הוא סבל מעשו, שרדף להורגו. הוא סבל מלבן עשרים שנה תמימות. עבר עליו כל הצער הכרוך בפרשת דינה ומעשה שכם. ומעל הכול — עלמותו של יוסף, שיעקב חשב שנים רבות שהוא מת. רוב ימיו של יעקב היו אפוא ימי צער וסבל של ממש. כיצד, אם כן, יש עליו טענה שלא היה לו להתרעם — אפילו לא לענות לפרעה עצמו, אלא רק לומר את מספר שנותיו?
הגאון רב חיים שמואלביץ זצ"ל שואל שאלה נוספת: אם סופרים את המילים מ"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב" עד "מְגוּרֵיהֶם", יוצא רק עשרים וחמש מילה — מדוע אם כן הורידו לו שלוש עשרה שנה? מבאר, שכוונת המדרש כוללת גם את שמונה המילים שבפסוק הקודם, "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" — ואף על שאלת פרעה עצמה, שלכאורה אין בה שום דופי, נענש יעקב. מדוע? מפני שפרעה שאל אותו את השאלה הזאת רק משום שיעקב נראה זקן יותר מכפי שנותיו — וגם בכך יש תביעה: לא היה לו ליראות זקן וכפוף, אלא שמח וטוב לב, פנים צעירות וקורנות, כדרכם של חסידי ה' שגם כשדאגה בליבם, צהלתם בפניהם.
אך עדיין קשה: איך אפשר לתבוע מאדם, ואפילו מיעקב אבינו עצמו, שלא ירגיש כלל את הצער שעבר עליו? כאן טמון היסוד המרכזי, בדיוק לשון המדרש: "הַצַּלְתִּי אוֹתְךָ מֵעֵשָׂו וּמִלָּבָן וְהֶחֱזַרְתִּי לְךָ אֶת דִּינָה וְיוֹסֵף" — התביעה אינה שיעקב יתעלם מן הצער, אלא שדווקא ממה שנראה כמקור הסבל, היה לו לראות את הצד והנקודה הטובה שבכל אחד ואחד. אף על פי שסבל הרבה מעשו, ואיים על חייו — בסופו של דבר "הִצַּלְתִּי אוֹתְךָ מִמֶּנּוּ" לגמרי, והרחקתי אותו ממך. כמו כן לבן: רצה שיעקב יעבוד אצלו כל ימיו, ולבסוף אף ביקש להורגו, ואף על פי כן, "הִצַּלְתִּי אוֹתְךָ מִמֶּנּוּ" — הצלחת לברוח, והזהרתי אותו מגעת בך. וכן דינה: היה יכול המצב להיות חמור הרבה יותר, אילו נשארה אצל שכם כל ימיה, והשם יתברך הציל אותה ביד שני האחים והחזירה לבית אביה. וכן יוסף: יעקב חשב שכל אותן שנים כבר לא יזכה לראותו, ולפתע נודע לו שהוא חי.
מובא בחז"ל שלפעמים ה' יתברך רוצה לשמח אדם, ולשם כך לוקח ממנו חפץ יקר לזמן מה, ואחר כך משיב לו אותו — ומתוך כך זוכה האדם לשמחה ולסיפוק כפולים, במקום שלא היה שם לב כלל לחפץ שברשותו. כך רוצה הקדוש ברוך הוא לעורר את האדם לשמוח ולהודות לו יתברך.
נמצא, אם כן, שהיה על יעקב להתמקד בנקודה הטובה שבכל צער — לא להתעלם ממנו, אלא לראות שבסופו של דבר יצא ממנו טוב. וזהו לימוד גדול ויסוד עצום לכל תודה: לשמוח ולקבל באהבה גם דברים שאינם נראים טובים, על ידי שמתבוננים בנקודה ובחלק הטוב שיש בכל צער, ומתמקדים ומודים עליו. וכך אדם זוכה לשמוח ולהודות אף על עצם הצער עצמו, בפרט כשהוא נוכח לדעת שהצער זמני וחולף, ושבסופו יוצא ממנו רק טוב. כל יהודי מאמין יודע: כל צער בעולם הזה מוציא בסופו של דבר רק טוב נצחי — וכמה זה משתלם. וכך גם צער הגלות הארוכה, שאנו מאמינים בשלמות שבקרוב ממש נראה כיצד גם היא כולה הייתה לטובה, ונשיר שיר חדש, נודה ונהלל בבית המקדש שייבנה במהרה בימינו.